חיכיתי 11 יום שמישהי תשחק את המילה "את". ואז מחקתי את האפליקציה.

ההתראה הגיעה ביום שלישי: "סיגלית שיחקה את המילה 'את' ב-22 נקודות."

אחד עשר יום. זה כמה זמן שלקח לסיגלית — סיגלית המקסימה, אמא לשניים, שאני פוגש כל שבוע בערב הטריוויה בפאב — לשחק מילה בת שתי אותיות. והנה החלק המביך: כשהמהלך שלה סוף סוף נחת, לא הרגשתי התרגשות. הרגשתי מחויבות. עכשיו התור שלי, ושעון האשמה החברתית התחיל לתקתק מחדש.

בהיתי בלוח שנייה, הבנתי שאני כבר לא זוכר למה מישהו מאיתנו התחיל את זה, ועשיתי מה שמיליוני אנשים עושים בשקט כל שנה: סגרתי את האפליקציה, ולא פתחתי אותה יותר.

זה הסוד המלוכלך של משחקי מילים מבוססי תורות. אנחנו לא מסיימים אותם. אנחנו פשוט מפסיקים, שנינו, בלי מילה, כמו זוג שיוצא מסרט גרוע ושני הצדדים מעמידים פנים שנהנו.

מבוסס התורות היה פשרה, לא פיצ'ר

הנה משהו שחנויות האפליקציות לא יספרו לכם: אף אחד לא תכנן מולטיפלייר מבוסס תורות כי זה כיף. זה היה מעקף.

ב-2009, כש-Words With Friends עלתה, לטלפונים הייתה קליטה רעועה, סוללה שנמדדת בשעות, והתראות פוש היו קסם חדש. "היריב שלך יזוז מתישהו, אנחנו נצפצף לך" היה המולטיפלייר היחיד שעבד טכנית. אסינכרוני לא הייתה פילוסופיית עיצוב. זה היה ויתור לחומרה.

וזה היה בסדר! ל-2010, זה היה נהדר. אבל האילוץ נעלם והפשרה נשארה. המשכנו לשחק משחקי מילים כסדרה של התראות שלא נקראות, הרבה אחרי שהטלפונים שלנו כבר יכלו להריץ כל דבר בזמן אמת. הטכנולוגיה גדלה. הז'אנר לא.

תשוו לכל סוג אחר של משחק שמשחקים עם חברים. לא משחקים מריו קארט בדואר. אף אחד לא בועט בעיטה חופשית, סוגר את הפלייסטיישן ומחכה שהחבר יתחבר ביום חמישי. כל הקטע של משחק עם בן אדם אחר הוא שהבן אדם האחר שם.

המתמטיקה של דו-קרב מת

לפני שכתבתי את זה עשיתי ביקורת על הטלפון שלי. ארבעה עשר דו-קרבות מבוססי תורות שנפתחו בשנה האחרונה. תשעה מתו לפני מהלך 20. שלושה עדיין "פעילים" טכנית אבל לא ראו מהלך יותר מחודש — המקבילה המולטיפליירית של עציץ ששוכחים להשקות. שניים באמת הסתיימו. שניים.

ואחוז הסיום הוא אפילו לא החלק הגרוע. החלק הגרוע הוא מה שאסינכרוני עושה לתחושת התחרות. משחק מילים אמור להיות מתח — אתה ביתרון, הם מדביקים, מישהו שולף מילה מטורפת משום מקום וכל הדינמיקה מתהפכת. תפרסו את זה על פני אחד עשר יום וזה כבר לא מתח. זה קורס של האוניברסיטה הפתוחה.

פסיכולוגים קוראים לזה "מחיר מעבר ההקשר": כל פעם שמשחק מבקש מכם לחזור אליו אחרי ימים, המוח צריך לטעון מחדש את כל הסיטואציה. נגד מי אני משחק? מה התוצאה? מה הייתה התוכנית שלי? רוב הזמן, התשובה הכנה היא "למי אכפת", והדו-קרב מצטרף בשקט לתשעת האחרים בבית הקברות.

קבוצות הוואטסאפ הרגו את הדו-קרב ממילא

גם אם אתם מהממושעים הנדירים שמסיימים דו-קרבות אסינכרוניים, תשימו לב מול מי הם: בן אדם אחד בדיוק, שניכם נעולים בדו-קרב בן חודשים שאף אחד מכם לא זוכר מתי התחיל.

ככה לא מסתובבים יותר. אנחנו מסתובבים בקבוצות, בשרתי דיסקורד, בקבוצות וואטסאפ משפחתיות עם דודה אחת כאוטית. ולמשחקי מילים אסינכרוניים אין תשובה לקבוצה. אי אפשר לנהל משחק מבוסס תורות עם שמונה חברים — עד שמגיע תור שש, שניים כבר החליפו טלפון.

כל הקבוצות שאני מכיר שעדיין משחקות משחקי מילים ביחד הגיעו לאותו פתרון: חדר אחד חי, לוח אחד משותף, כולם בפנים באותו רגע. לא כי מישהו מכר להם את זה. כי זה הפורמט היחיד ששורד מגע עם קבוצת בני אדם אמיתית שכולם צריכים להיות במקום אחר בעוד עשרים דקות.

איך זה באמת מרגיש בזמן אמת

בפעם הראשונה ששיחקתי קרב מילים בזמן אמת, היה כמעט מביך כמה מהר זה הסלים.

אותו סט-אפ כמו תמיד — לוח אותיות, למצוא מילים — חוץ מזה ששמונה מאיתנו היו על אותו לוח באותה שנייה, והסיבוב נמשך שלוש דקות. שלושים שניות בפנים, מישהו מצא "קוורץ" וקבוצת הוואטסאפ התפוצצה. דקה אחר כך הגיס שלי, בן אדם שמעולם לא ניצח אותי בשום דבר שקשור לאוצר מילים, הרכיב מילה בת שבע אותיות שעברתי עליה ארבע פעמים, והוא יספר את זה בכל ארוחת שישי עד 2031 בערך.

שלוש דקות. מנצח אחד. אפס התראות. כשזה נגמר, אף אחד לא אמר "התור שלך". כולם אמרו "עוד פעם".

וזה הדבר שאסינכרוני אף פעם לא יכול היה לתת: סיפור. משהו שקרה לכולכם, באותו זמן, שאפשר להיות בלתי נסבלים איתו בארוחת ערב. משחקים מבוססי תורות מייצרים בירוקרטיה. משחקי זמן אמת מייצרים פולקלור.

מתי מבוסס תורות עדיין מנצח (כן, באמת)

אני אעדיף להיות כנה מאשר צודק: אסינכרוני לא מת לכולם.

אם שותף המשחק שלכם גר שתים עשרה אזורי זמן מכאן, מבוסס תורות הוא באמת הדרך היחידה לחלוק משחק — ויש משהו מתוק בדו-קרב שמתהלך לאורך חודשים בין שני חברים ותיקים. אם אתם אוהבים את השחמט האיטי של שליטה בלוח בסגנון סקראבל, שבו מהלך אחד ראוי לעשרים דקות של מחשבה, זמן אמת ירגיש לכם כמו שצועקים עליכם. ויש אנשים שפשוט לא רוצים עוד דבר אחד בזמן אמת בחיים שלהם. הוגן. באמת.

אבל זו נישה, וכדאי לקרוא לה נישה. "אני רוצה התכתבות מילים איטית ומתחשבת בין שני אנשים" זה טעם. "אני רוצה לשחק משחקי מילים עם החברים שלי" — הדבר שעליו נמכרו מאות מיליוני הורדות — מעולם באמת לא קיבל מענה מאפליקציות שגרמו לכם לחכות אחד עשר יום בשביל "את".

איך לגרום לחברים שלכם באמת לשחק הערב

הסף לערב משחק מילים בזמן אמת נמוך באופן קומי, וזו בדיוק הנקודה:

1. תבחרו משחק שרץ בדפדפן. אם מישהו צריך להוריד אפליקציה או לפתוח חשבון, תאבדו שני אנשים מיד. (אני מפעיל חדרים ב-LexiClash בדיוק מהסיבה הזו — משתפים לינק, אנשים לוחצים, הם בפנים. אבל העיקרון תקף לא משנה במה משחקים.)

2. תשימו את הלוח על המסך הכי גדול שיש. טלוויזיה, לפטופ שהונח על מדף, מה שיש. כל השאר משחקים מהטלפון. מסיבה מיידית.

3. תשאירו סיבובים קצרים. שלוש דקות זו הנקודה המושלמת — מספיק ארוך לקמבק, מספיק קצר שהפסד כואב בדיוק כמה זמן שלוקח ללחוץ "רימאצ'".

4. תשחקו מיטב החמישה ותעצרו בזמן שעדיין כיף. המטרה היא שבשבוע הבא מישהו אחר יציע את זה.

שאלות נפוצות

האם משחקי מילים מבוססי תורות גוססים? לא מתים, אבל מצטמצמים לנישה. לאפליקציות עדיין יש שחקנים יומיים נאמנים, אבל הבאזז התרבותי — הורדות, משחק קבוצתי, פה לאוזן — עבר לפורמטים של זמן אמת וחידות יומיות. מבוסס תורות משרת יותר ויותר דו-קרבות למרחקים ארוכים ומשחק איטי ומתחשב, ופחות משחק חברתי מיינסטרים.

מה כדאי לשחק במקום Words With Friends אונליין? חפשו משחק מילים בזמן אמת שרץ בדפדפן, בלי הורדה ובלי הרשמה — זה מה שגורם למשחק קבוצתי באמת לקרות. LexiClash בנוי בדיוק לזה: פותחים חדר, משתפים לינק אחד, ועד 50 חברים משחקים את אותו לוח אותיות בשידור חי. סיבובים לוקחים 2-3 דקות במקום ימים.

האם זמן אמת יותר טוב למסיבות וקבוצות? כן — זמן אמת הוא הפורמט היחיד שמתרחב מעבר לשני שחקנים. כולם משחקים בו-זמנית, אז סיבוב נכנס במסיבה, בכיתה או בארוחת משפחה. משחקים מבוססי תורות קורסים בקבוצות כי כל תור מכפיל את ההמתנה.

אפשר לשחק משחקי מילים עם חברים אונליין בחינם? כן. LexiClash בחינם, רץ בכל דפדפן, ולא דורש הרשמה: פותחים חדר, משתפים את הלינק או קוד ה-QR, וחברים מצטרפים מיד מהטלפון או מהמחשב. גם משחק סולו נגד בוטים של בינה מלאכותית חינמי.