מהאריחים העתיקים ועד רשתות דיגיטליות: ההיסטוריה האמיתית של משחקי מילים

יש לי עותק של לוח שעווה רומאי על השולחן שלי. הוא יושב ממש לצד המסך, מתחת לפתק שכתוב עליו "תזכור לאכול צהריים". קניתי אותו כשגיליתי שילדי בית ספר רומאים התרגלו משחקי מילים על הדברים האלה לפני כמעט אלפיים שנה. חשבתי שזה הדבר הכי מגניב ששמעתי אי פעם.

בת הזוג שלי חושבת שאני צריך קצת עזרה. היא כנראה צודקת.

אבל הנה העניין: ההיסטוריה של משחקי מילים היא באמת אחד הסיפורים הכי פרועים בתרבות האנושית. חידות מצריות, נזירי ימי הביניים שלא הספיקו לנמאס להם, סכסוך קניין רוחני שקרע חברויות, טירוף עיתונאי שהחזיק מעמד דור שלם, ומהנדס תוכנה ולשי שבמקרה יצר תופעה עולמית בזמן הסגר.

משחקי מילים לא חדלו למטרוד בנו במשך ארבעת אלפים שנה.

מקורות עתיקים: כשמילים היו כוח אמיתי

משחקי המילים העתיקים ביותר שנמצאו מתוארכים לפני כארבעת אלפים שנה. והם לא שוחקו לשם בדיחה.

המצרים הקדמונים היו אובססיביים לגבי משחקי מילים. הפפירוס של ליידן, משנת 1200 לפני הספירה בערך, הוא מלא בחידות ופאזלים שסופרים השתמשו כדי לבחון זה את זה. בתרבות המצרית, לדעת את "השם האמיתי" של משהו זה ממש הייתה עוצמה. לשלוט במילים היה קסם.

היוונים המציאו את האקרוסטיכון — שירים שבהם האות הראשונה של כל שורה מאייתת משהו. הרומאים היו מטורפים אחרי ריבועי מילים, רשתות שנקראו באותו אופן בשתי כיווניים. המפורסם ביותר הוא SATOR, שנחרט על כל הקירות ברחבי האימפריה — מפומפיי עד מנצ'סטר. עד היום אף אחד לא יודע בדיוק מה המשמעות שלו.

נזירים ותשבצים שלא עזבו

אחרי שרומא נפלה, משחקי המילים לא נעלמו. הם עברו למנזרים.

נזירים מימי הביניים היו בעלי שילוב מושלם: אוריינות, שעמום אדיר, וגישה בלתי מוגבלת לנייר. הם המציאו אנגרמות, פלינדרומים, וחידות בערימות. ספר אקסטר, כתב יד מהמאה העשירית, מלא בחידות שהן בעצם משחקי מילים בתחפושת שירה.

לפי שהזמן התקדם, התשבץ הפך למקום בעולם. בתחילת המאה העשרים, התשבץ היה אפילו טריק עתיק במדי ובמעברון של עיתונים בריטים. אבל ההיסטוריה ממשיכה.

סקרבל: המצאה שסתם קרתה להצליח

אלפרד מושר באטס היה אדריכל מובטל בניו יורק. שנת 1933, השפל הגדול הרגע ניסה לחנוק את ענף הבנייה. באטס בילה חודשים בניתוח שערי הניו יורק טיימס, סופר תדירויות אותיות ביד, לא בגלל שהוא משוגע (אוקיי, אולי קצת) אלא כי היה צריך לדעת כמה אריחים מכל אות צריך המשחק.

הוא יצר "לקסיקו", ואז שיכלל אותו ל"קריס-קרוסוורדס". זה היה, בעצם, סקרבל. אותם אריחים, אותו לוח, אותה שיטת ניקוד. ואף אחד לא רצה את זה. באטס פנה להם כולם. פארקר ברדרס — לא. מילטון ברדלי — לא.

ואז בא ג'יימס ברונוט, שקנה את הזכויות ב-1948 והתחיל לייצר סקרבל בסלון שלו. ב-1952 שיחק נשיא מייסיס בחופשה, נדלק, והזמין לכל החנויות שלו. המכירות התפוצצו.

באטס קיבל תמלוגים. ברונוט נעשה עשיר. זה הדפוס שנראה שוב ושוב: ממציא = תמלוגים, בן זוג = עושק.

התשבץ ויראלי: שנות ה-20 קודם שנות ה-20

סתם דקה. התשבץ קדם לסקרבל.

התשבץ הראשון הופיע ב-21 בדצמבר 1913 בניו יורק וורלד. ארתור וין, עיתונאי מליברפול, צייר אותו בצורת יהלום. קרא לו "Word-Cross". (סדרן הדפוס טעה וכתב "Cross-Word" — השם של עַל.)

לפני 1924, תשבצים היו פיצ'ר בעיתון כמו כל דבר אחר. ואז ריצ'רד סיימון ומ. לינקולן שוסטר, שני מו"לים צעירים, פרסמו את ספר התשבצים הראשון. את ספרם הראשון.

מה שקרה היה אחד הדברים הראשונים שהיו "ויראליים" בהיסטוריה של אמריקה. מעל 350,000 עותקים בשנה הראשונה. מעסיקים הציעו כללים: אין תשבצים בעבודה. רכבת בולטימור ואוהיו שמה מילונים בכל הרכבות (כי נוסעים התווכחו על איות כל הזמן). אישה בשיקגו תבעה את בעלה לגירושין כי הוא היה "מכור לתשבצים" ולא דיבר איתה.

ספריות דיווחו שמילונים נגנבים. לא מושאלים. נגנבים. אנשים פשוט חתכו דפים.

זה מה משחקי מילים עושים לאנשים.

בוגל: המהפכה של המהירות

ב-1972, אלן טורוף (ממציא צעצועים) עשה משהו ששינה לתמיד את משחקי המילים.

התובנה שלו הייתה פשוטה: מה אם במקום לשחק בתורות, כולם משחקים בו-זמנית? מה אם זה לא רק על אוצר מילים, אלא על מהירות?

4x4 רשת של קוביות אותיות. מנערים, הופכים, טיימר של שלוש דקות, וכולם חוצים המרחב בחיפוש אחר מילים. כל מילה שיותר מאדם אחד מצא? ברחוק. רק המילים שלך בלבד נספרות.

סקרבל היה סבלני ואינטלקטואלי. בוגל היה קדחתני ותחרותי. זה הפך משחקי מילים לחוויה חברתית עם מתח אמיתי.

פארקר ברדרס (אתה מרגיש כאן סירנה?) לקחה את בוגל והוא הפך להיט ענק. זה כן בדיוק היא ה-DNA שלקסיקלאש יורש: כולם משחקים בו-זמנית, אותה רשת, מרוץ נגד השעון.

וורדל: מהנדס לבודד שעשה משהו קטן שדרך את העולם

אוקטובר 2021. מהנדס תוכנה ולשי בשם ג'וש וורדל יצר משחק קטן לבת הזוג שלו בזמן הסגר. היא אהבה משחקי מילים. הוא רצה לתת לה משהו לעשות.

קרא לו Wordle. פאזל אחד ביום. שישה ניחושים בשביל מילה בת חמש אותיות. בלא אפליקציה, בלא חשבון, בלא פרסומות. רק רשת על אתר.

בינואר 2022 — 300,000 שחקנים יומיים. בפברואר — מיליונים. הניו יורק טיימס קנתה אותו בסכום של שבע ספרות.

מה עשה את וורדל לכזה רעיון שלא היה ניתן להגן עליו? לא הייתה זו המכניקה. "תאר לי מילה" היה קיים כבר עשרות שנים. זה היה צירוף של בחירות עיצוב קטנות. פאזל אחד ביום = כולם פותרים את אותו דבר = ניתן לדבר עליו ללא ספוילר. הריבועים הצבעוניים שחברים שלחו בציוצים? גאוני ממש. אין אפליקציה אומרת: אני מכבדת את הזמן שלך. אין לולאה בדופמין. אין "עוד סיבוב אחד". אין מונטיזציה אומרת: אני הולך להיות כנה.

בעולם של משחקים שלוחים אדם רעל דופמין, וורדל הרגיש כמו מתנה.

גם וורדל וגם באטס יצרו משהו שהביא שמחה למיליונים. בניגוד לבאטס, וורדל לפחות קיבל משכורת טובה. אבל הדפוס הזה קרה שוב: המשחק עלה מעל למי שיצרו אותו.

מה שמעניין אותי הכי הרבה: וורדל הוכיח שמשחקי מילים לא צריכים מכניקה מסובכת כדי להקסים. הקסם הוא בשפה עצמה. הסיפוק של ניקוד אפשרויות. הרגע של "יורקה" כשהאותיות נופלות למקום. אותו קורוקמה שאנשים מרדפים מאז סופרים מצריים בדקו זה בזה עם חידות לפני ארבעת אלפים שנה.

מקורות: - פפירוס ליידן: פאזלי מילים מצריים עתיקים ותרבות סופרים (c. 1200 לפנה"ס) - ספר אקסטר: גאות אנגלו-סכסית, המאה ה-10 - וין, ארתור — התשבץ הראשון, ניו יורק וורלד, 21 בדצמבר 1913 - סיימון ושוסטר — ספר התשבציס הראשון (1924) - באטס, אלפרד מושר — ניתוח תדירויות אותיות והמצאת סקרבל (1933–1948) - טורוף, אלן — המצאת בוגל (1972) - וורדל, ג'וש — סיפור יצירת וורדל, רכישת הניו יורק טיימס (2022)