משחקי מילים עם חברים זה סיפור אחר לגמרי (המדע מסביר)

טבלה. קיימת לי טבלה עם ציוני משחקי מילים משנתיים. עמודה אחת לשיחקתי לבד, עמודה שנייה לשיחקתי עם אנשים. העמודה של סולו? סביר. שגרתי. העמודה של קבוצתי? 15-20% גבוה יותר. תמיד.

בהתחלה חשבתי שזה פשוט אני מתאמץ יותר כשמישהו מסתכל. לא לגמרי שגוי. אבל ההסבר האמיתי הוא משהו אחר לגמרי.

בפעם האחרונה שיחקתי עם ארבעה חברים, שלוש שעות, חטיפים כל כמה דקות. בשלב מסוים מצאתי מילה של שבע אותיות. חבר אמר "אתה נורא." הרגע הזה, הציון הגבוה כשחברים שמעו - בכל כספי שלי הוא היה טוב יותר מכל ציון גבוה שהשגתי לבד.

ויש לזה הסבר. המוח מריץ קוד שונה לחלוטין כשיש אנשים בחדר. לא מטפורה. ממש רשתות עצביות אחרות. והמחקר על זה הרבה יותר ברור ממה שחשבתי. שינה לי את ההיבט על דבר שעשיתי כל הזמן בלי לחשוב.

המוח בודד מול המוח בעקבות משנה

משחק מילים לבד? נדלקות אזור ברוקה, אזור ורניקה, קורטקס פרה-פרונטלי. השגרה. עיבוד שפה, זיכרון עבודה. בדיוק מה שציפית.

שם אדם שני לשולחן, ורשת שלמה שונה מתעוררת. המדעים קוראים לה "מוח חברתי." הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי, קרני הצומת הטמפורו-פריאטלית - בעצם המערכות שהתאימו לעשות משהו אחד: להבין מה האדם השני חושב. לא רק את המילים שלו. את הכל.

בשנת 2010 הכניסו אנשים למכונת fMRI והשוו משימות לבד מול משימות עם חברה לשולחן. כשהיה חברה, התפעל מדליק "תיאוריית נפש" בצורה כבדה יותר. Cerebral Cortex, אם רוצים להעמיק.

מה זה אומר בחיים האמיתיים: לבד אני מחפש מילים. עם חברה אני מחפש מילים, מעקב אחרי מה שהיא עלולה למצוא, חזי תנועות שלה, וחוסה על עצמי שלא לגלות שאני צפוי. ריצה כפולה בו זמנית. זה לא כל יום שהמוח עושה את זה.

וזה לא מתיש. רשת המוח החברתי ומערכת התגמול נדלקות ביחד. עבודה קוגניטיבית כבדה יותר, הנאה יותר. עסקה מוזרה, לכן אני עם הזרם.

יריבות כחושן

מחקר מ-2004 של קבוצת Decety שלא הוצאתי מהראש. הם אמרו לאנשים כמה דברים שווקריים: "אתה מתחרה כנגד אדם" או "אתה מתחרה כנגד מחשב." בחלק מהמקרים ה"אדם" היה בכלל אלגוריתם. לא חשוב. מה שהאדם חשב היה אמיתי? הוא השתמש בתכנון קוגניטיבי ותוקף יותר. הלחץ של מישהו אמיתי, או האמונה בזה.

המוח לא אכפת לו מה זה. אכפת לו מה אתה מאמין.

וזה תאים. בוט? אני מחפש מילים. מישהו שבטוח יצחק עלי אם אני מפסיד? כל נוירון במוח שלי הופך לחוקר מילים ארוכות. זה הלחץ התחרותי. לא מילים על הלוח, לא טבלה של שיאים. הלחץ של משחק אמיתי.

Festinger קרא לזה "תיאוריית השוואה חברתית" ב-1954. אנחנו לא מעריכים עצמנו מול קו מטרה מופשט. מול אנשים. בכל מילה שהיריבה מוצאת, הגלומטר הפנימי שלך מדוד "מי אני בעצם?" קצר? למעלה. מובילה? לא לרפות.

יש גבול. יותר מדי לחץ זה מדיכאון. מוח מדוכא רע בזה לחפש מילים יצירתי. הנקודה הטובה: תחרות בשקלים נמוכים. זכויות לשנאות חברים. בגלל זה ערב משחקים במהלך שבוע טוב יותר מטורניר רשמי.

כולם מרימים יד בו זמנית

Jackbox השברתי. לפני Jackbox חשבתי משחקי מילים זה שקט, מוחי. Quiplash בחגיגה? סם לגמרי שונה.

מעצבים קוראים לזה "מרחב יצירה משותף" - אנשים הופכים רעיונות בו זמנית, זורמים אחד מהשני, ומה שיוצא מהקבוצה זה מקום שאחד אינו הגיע אליו לבד. אבל הערה חשובה: בחקר סיעור מוחות מהשנות 50, אנשים בודדים ייצרו יותר רעיונות מקבוצות. קבוצות יוצרות חיכוך - אנשים מרסנים את עצמם, מדברים זה על זה, מצנזרים.

אבל הרעיונות שכן יוצאים מקבוצה? מוזרים יותר. יצירתיים יותר. במיוחד עם פורמט נכון. משחקי מילים הם פורמט נכון. יש מבנה (מילה אמיתית), זמן (בלי overthink), ותגובה מיידית מהקהל ("רגע, זו מילה?").

זוכר בוגל מלפני שנתיים כשחברה מצאה מילה שאף אחד לא הכיר. חצי השולחן טוען לא. היא שלפה מילון. הויכוח זקוק יותר מהסיבוב. זה לא קורה בחצות עם הטלפון.

בתקופת הסגר

Words With Friends קיבל 40% יותר משתמשים ביומי במרץ 2020. Scrabble GO משוגר באמצע קורונה ויורד מיליוני פעמים. אנשים תקועים בבית צריכים דרך להיות קרובים בלי Happy Hour בזום.

Vuorre ועמיתים פרסמו בـ Computers in Human Behavior ב-2021 שגיימינג חברתי בסגר קשור להנאה מנטלית טובה יותר. אבל רק כשהיה ממשק אמיתי הלוך וחזור. לשחק ליד מישהו, או משחק אסינכרוני בלא צ'אט - לא אותו דבר. תקשורת הייתה המרכיב הפעיל.

אני יכול להעיד. אני וחברים מהאוניברסיטה התחלנו בוגל שבועי בזום באותו אביב. אמרנו לעצמנו שזה על המשחק. לא היה זה על המשחק. היה זה שעה של צריחות על מילים מפוקפקות, ועוד עשרים דקות על חיים כשהתיימנו שדיברנו על הכללים.

כשאני חוזר ל-2020, ערבי בוגל של יום חמישי הם מהזיכרונות הבהירים ביותר שיש לי. לא כי המשחקים היו טובים. כי ההתחברות הייתה. אפילו דרך מסך, אפילו עם צליל גרוע וחתול על המקלדת - זה עבד. משחקי מילים נתנו לנו תירוץ להופיע לזה בלי להגיד "אני בודד ואני צריך לראות את הפרצוף שלכם."

אותו חדר, משחק חדש

בתי משחקי לוח עברו מפחות מ-1,000 בעולם ל-5,000+ ב-2023. כוח המשחקים החברתיים. קורונה לא הרגה את הרעיון של משחק יחד פנים אל פנים. אם כל דבר זה עזב אותו.

אני מארח ערבי משחקי מילים מדי חודש. פשוט: חטיפים, טיימר, אותיות, מי שהגיע. בלא הזמנות רשמיות. בלא כללים מורכבים.

מה משמח אותי: כמה זה שונה מאונליין. אונליין זה כיף. אבל בחדר זה מידע שמסך לא יכול להעביר. הברך קופצת כי מישהו תקוע. זוקף דקה כשהלוח גרוע. גבה מורמת כשמישהו משחק משהו בלתי צפוי.

בשנת 2002 Baltes השוו קבוצות פנים-אל-פנים מול קבוצות מרחוק. פנים-אל-פנים ניצח בתיאום וברעיונות יצירתיים. לא מפתיע, אבל גודל ההשפעה היה גדול יותר ממה שחשבתי. קרבה פיזית משנה איך אנשים חושבים ביחד, לא רק איך הם מרגישים בקבוצה.

האמנות של לקרוא לחברה "רמאית"

אף אחד לא מדבר על זה אבל הטראש טוק הוא חצי מהעניין.

קריאה ל"רמאית לקסיקלית" כשהיא משחקת שתי נקודות. להרים גבה דרמטי כשהיא מוצאת שבע אותיות. זעם מזויף, חרטה משחקית, טינה שנגמרת כשהסיבוב הבא מתחיל.

יש לפסיכולוגים שם לזה: "התגרות שייכות אמיתית." Keltner פרסם ב-2001 שעלבונות משחקיים משפרים קשרים. הם מאותתים אמון. אתה יכול להגיד למישהו שהוא רמאי רק אם שניכם יודעים שלא בכל הלב. זה מבחן לחץ בזיווג שגם משעשע.

במשחקי מילים זה עושה משהו אחר. הוא הופך תרגיל אוצר מילים לסיפור. אנשים שלי עדיין מדברים על "אירוע שרה" מלפני שלוש שנים. היא שיחקה מילה שפיצלה את השולחן וויכוח של עשרים דקות על הכללים. אנחנו מעלים את זה כל חודש. בלי הויכוח הזה, הסיבוב הזה היה נשכח.

כל ערב משחקים מייצר חומר כזה. בדיחות פנימיות, קטעים קבועים, התרות קבועות. מחקר על טעם ביחד ויחסים אומרים שזה חשוב. זוגות וחברים שעושים דברים מעניינים ביחד מדווחים על שביעות רצון יותר. משחקי מילים עולים על שני הדברים. לוח חדש בכל פעם, זמן שומר אדרנלין, תחרות שמרגישה כמו משהו על הכף. אפילו כשהדבר היחיד על הכף הוא מי קונה חטיפים בפעם הבאה.

סקראבל עם אבא ואמא

סקראבל כל יום ראשון כשגדלתי. בגיל 12? משעמם. בגיל 30? אולי הדבר החשוב ביותר שהם עשו בשבילי.

Coyl-Shepherd וNewland עקבו אחרי משפחות ב-2013. משפחות ששיחקו משחקים יחד בקביעות? קשר חזק יותר, דברים בין הורים לילדים יותר טובים, שביעות רצון גבוה יותר. גם כשהם שלטו על דברים אחרים.

משחקי מילים בשפחה בעלת טריק: לא צריך שכולם טובים. האחיינית שלי התחילה בגיל שבע - מצאה חתול וכלב כשאני וחברים חיפשנו מילים ארוכות. עכשיו היא 11. בחודש שעבר היא ניצחה שניים מהבני נוער. בלא הוראה, בלא כרטיסיות. היא ספגה אוצר מילים מלשבת שם.

גם סבים וארנים יחד? שתי צדדים מרוויחים. סבים מקבלים גירוי קוגניטיבי ובריאות חברתית - שתיים מגורמי ההגנה החזקים ביותר נגד הישנות קוגניטיבית. נכדות מקבלות אוצר מילים מבוגר שלא מנסה לעשות מולטיטסקינג.

ב-2022 Educational Psychology Review קרא לזה "סביבת למידה עם חרדה נמוכה." משחקים יוצרים חום. חום מוריד חרדה. ילדות שוללות מילים יותר טוב ממשחק מאשר דרילים. הגיוני. אף אחד מעולם לא התוחך ממשחק בוגל עם סבתא.

תתחילו ערב משחקים

הכל שקראתי והכל שחוויתי מצביע לאותו כיוון. משחקי מילים עם אנשים זה טוב יותר. היתרונות הקוגניטיביים אמיתיים בכל מקרה. אבל הגרסה החברתית מוסיפה שכבות: אתה משחק יותר טוב, מרגיש יותר, זוכר יותר זמן, ויוצא קרוב יותר לאנשים ששיחקת איתם.

לא תכננתי קהילה סביב משחקי מילים. זה קרה. וואטסאפ עם ציונים יומיים. ערב חודשי. טורניר אונליין כשמישהו בטיול. אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים "החוג הקבוע שלך יהיה חברי משחקי מילים," הייתי צוחק. אבל כך זה. האנשים האלה? אני רואה אותם הכי הרבה. הם בעלי הבדיחות הפנימיות הרבות ביותר שלי.

Ray Oldenburg כתב על "המקום השלישי" - מרחבים חברתיים שלא בית או עבודה. בר, מספרה, מרכז קהילתי. אתה בא בקביעות, האוויר רגוע, הזהות נבנית לאט. ערב משחקי מילים הוא מקום שלישי. לא צריך להיות טוב. לא צריך למצוא מילים נדירות. פשוט בוא.

אז קח חברים. פתח חטיפים. כוונן טיימר. תתווכח על כללים. ראה מה קורה כשמפסיקים להיות לבד.

שבע אותיות פוגעות אחרת כשכל החדר שומע.