למה משחקי מילים עם חברים זה סיפור אחר לגמרי (המדע של גיימינג חברתי)

אני מנהל טבלה. (אני יודע.) שנתיים של ניקוד במשחקי מילים, עם סימון אם שיחקתי לבד או עם אנשים. העמודה של סולו בסדר. סבירה. העמודה של משחק קבוצתי גבוהה ב-15-20% באופן עקבי.

תקופה ארוכה הנחתי שאני פשוט משקיע יותר כשחברים צופים. זה חלק מההסבר. אבל ההסבר האמיתי מוזר ומעניין יותר מ"אני לא רוצה להיראות גרוע מול יובל."

ביום שישי האחרון היה לי את הבחירה בין לטחון פאזלים על הספה, לבין לגרור ארבעה חברים למרתון משחקי מילים רועש עם חטיפים. בחרתי במרתון. ברגע מסוים מצאתי מילה של שבע אותיות על הלוח, ויובל קרא לי יהיר, ומכת הדופמין מהרגע הזה הייתה טובה יותר מכל שיא שהשגתי לבד.

מסתבר שיש סיבה לזה. המוח מריץ תוכנה אחרת כשיש אנשים אחרים בחדר. לא כמטפורה. ממש רשתות עצביות אחרות נדלקות. המחקר על זה ברור באופן מפתיע, וזה שינה לי את הדרך שבה אני חושב על משהו שעשיתי בלי לחשוב הרבה שנים.

המוח בסולו מול המוח במולטיפלייר

משחק מילים לבד מדליק את מה שהייתם מצפים לו. אזור ברוקה, אזור ורניקה, הקורטקס הפרה-פרונטלי הדורסולטרלי. עיבוד שפה. זיכרון עבודה. החשודים הרגילים.

תוסיפו אדם אחד ורשת שנייה שלמה עולה לאוויר. חוקרי מוח קוראים לה "רשת המוח החברתי", שזה נשמע גרנדיוזי, אבל זה פשוט הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי, הצומת הטמפורו-פריאטלי והתלם הטמפורלי העליון האחורי עושים את מה שהם התפתחו לעשות: להבין מה האדם השני חושב.

רדקיי וחבריה הכניסו אנשים למכונת fMRI ב-2010 והשוו משימות סולו מול משימות אינטראקטיביות. המצב האינטראקטיבי הדליק אזורי "תיאוריית נפש" בצורה משמעותית יותר. פורסם ב-Cerebral Cortex, למי שרוצה לחפש.

מה זה אומר בפועל: כשאני משחק לבד, אני מחפש מילים. כשאני משחק מול יובל, אני מחפש מילים ובמקביל עוקב אחרי מה הוא עלול למצוא, מתאים אסטרטגיה לפי שפת הגוף שלו, ומנסה לא לתת לו לראות שאני תקוע. המוח עושה מולטיטסקינג שהוא אף פעם לא עושה בסולו.

הייתם חושבים שזה מתיש. זה לא. רשת המוח החברתי ומערכת התגמול נדלקות ביחד. יותר עבודה קוגניטיבית, יותר הנאה. עסקה מוזרה, אבל אני לוקח.

למה יריבות הופכת אתכם לחכמים יותר (עד גבול מסוים)

יש מחקר של קבוצת דסטי מ-2004 שאני חושב עליו הרבה. הם אמרו לחלק מהנבדקים שהם מתחרים מול אדם, ולחלק אחר שהם מתחרים מול מחשב. לפעמים ה"אדם" היה בכלל אלגוריתם. לא משנה. הנבדקים שהאמינו שיש בן אדם בצד השני הראו עלייה בהפעלת אזורים של ציפייה לתגמול ותכנון אסטרטגי.

למוח לא אכפת מהאמת. אכפת לו מהאמונה.

זה מתחבר. כשאני משחק נגד בוט, אני בסדר. מעורב מספיק. אבל כשאני משחק נגד מישהו שבטוח יצחק עליי אם אני מפסיד? כל נוירון שיש לי מחפש מילים ארוכות. הלחץ התחרותי עושה משהו שאי אפשר לשחזר עם טבלת שיאים או ציון יעד.

ליאון פסטינגר קרא לזה "תיאוריית השוואה חברתית" ב-1954. אנחנו מעריכים את עצמנו ביחס לאנשים אחרים, לא ביחס לסטנדרט מופשט כלשהו. במשחק מילים תחרותי, כל מילה שהיריב מוצא מכיילת מחדש את המד הפנימי של "האם אני מספיק טוב?" מפגר? דחוף יותר. מוביל? אל תירגע.

יש תקרה. יותר מדי לחץ מעביר את המתג מ"מוטיבציה" ל"חרדה", ומוח חרדתי גרוע בחיפוש מילים יצירתי. הנקודה האופטימלית היא תחרות עם הימור נמוך. זכויות התרברבות בלבד. בגלל זה ערב משחקים קזואלי מרגיש הרבה יותר טוב מטורניר.

משחקי מסיבות והדבר שקורה כשכולם מאלתרים ביחד

ג׳קבוקס הרס אותי. לפני ג׳קבוקס חשבתי שמשחקי מילים הם עניין שקט ומוחי. אז שיחקתי Quiplash במסיבה וגיליתי שמשחקי מילים עם קהל חי זה סם אחר לגמרי.

מעצבי משחקים קוראים לזה "מרחב יצירתי משותף." כמה אנשים מייצרים רעיונות בו-זמנית, מרחבים אחד מהשני, והתוצאה הקבוצתית מגיעה למקום שאף אחד מהם לא היה מגיע אליו לבד. יש כאן הערה חשובה. המחקר המקורי של אוסבורן על סיעור מוחות מהחמישינים מצא שפרטים מייצרים יותר רעיונות בסולו מאשר בקבוצות, כי קבוצות יוצרות חיכוך חברתי. אנשים מרסנים את עצמם, מדברים אחד על השני, מצנזרים.

אבל הרעיונות שכן יוצאים מקבוצות נוטים להיות מוזרים ויצירתיים יותר, במיוחד כשהפורמט מתאים. משחקי מילים הם הפורמט הנכון. יש מבנה (חייבת להיות מילה אמיתית), לחץ זמן (אין חשיבת יתר), ותגובה מיידית מהקהל ("רגע, זו מילה?!").

אני עדיין זוכר סיבוב בוגל לפני שנתיים שבו חברה שלי מצאה מילה שאף אחד לא שמע עליה. חצי מהשולחן טען שזה לא מילה. היא שלפה מילון. הוויכוח נמשך יותר מהסיבוב עצמו. זו חוויה שפשוט לא מקבלים כששיחקים לבד בחצות על הטלפון.

מה קרה בסגר

Words With Friends צבר 40% יותר משתמשים יומיים במרץ 2020. Scrabble GO הושק באמצע הקורונה והורד מיליוני פעמים. אנשים היו תקועים בבית והיו צריכים דרך להרגיש מחוברים שלא דורשת Happy Hour בזום.

ואור ועמיתיו פרסמו מחקר ב-Computers in Human Behavior ב-2021, שמצא שגיימינג חברתי בסגר היה קשור לבריאות נפשית טובה יותר. אבל רק כשהמשחק כלל אינטראקציה אמיתית הלוך-חזור. סתם לשחק ליד מישהו, או לשחק אסינכרוני בלי צ׳אט, לא עשה את אותו אפקט. התקשורת הייתה המרכיב הפעיל.

אני יכול להעיד על זה מניסיון. החברים מהתואר ואני התחלנו ערב בוגל שבועי בזום באותו אביב. אמרנו לעצמנו שזה בשביל המשחק. זה לא היה בשביל המשחק. זה היה בשביל לבלות שעה בצעקות אחד על השני על מילים מפוקפקות, ואז עוד עשרים דקות של עדכונים על החיים תוך כדי העמדת פנים שאנחנו עדיין מדברים על הכללים.

כשאני מסתכל אחורה על 2020, ערבי הבוגל של יום חמישי הם מהזיכרונות הכי חדים שיש לי. לא כי המשחקים היו טובים. כי החיבור היה. אפילו דרך מסך, עם סאונד גרוע וחתול של מישהו שהולך על המקלדת, זה עבד. משחקי מילים נתנו לנו תירוץ להופיע אחד בשביל השני בלי להגיד "אני בודד ואני צריך לראות את הפרצוף שלכם."

אותו חדר, משחק אחר

בתי קפה של משחקי לוח עברו מפחות מ-1,000 בעולם ב-2015 ליותר מ-5,000 ב-2023. מכירות משחקי מסיבות עוקפות כל קטגוריה אחרת של משחקי לוח מאז 2019. ברור שיש תיאבון לשחק ביחד פנים-אל-פנים שהקורונה לא הרגה. אם משהו, היא הגדילה אותו.

אני מארח ערב משחקי מילים חודשי מאז שהסגרים נגמרו. הסטאפ פשוט עד כאב. חטיפים, טיימר, אותיות, ומי שמגיע. בלי הזמנות רשמיות. בלי כללים מסובכים. פשוט תגיעו ותשחקו.

מה שממשיך להפתיע אותי זה כמה זה שונה מהסשנים האונליין. אונליין זה כיף, אבל פנים-אל-פנים יש מידע שזורם שמסך לא יכול להעביר. הברך של מישהו שקופצת כי הוא תקוע. הנשיפה הקטנה כשהלוח גרוע. גבה מורמת כשחבר משחק מילה מפתיעה.

בלטס ועמיתיו הריצו מטא-אנליזה ב-2002 שהשוותה קבוצות פנים-אל-פנים מול קבוצות מרחוק. פנים-אל-פנים ניצח בתיאום ובפתרון בעיות יצירתי. לא מפתיע, אבל גודל האפקט היה גדול ממה שציפיתי. קרבה פיזית משנה איך אנשים חושבים ביחד, לא רק איך הם מרגישים לגבי העובדה שהם ביחד.

הכוח המקרב של לקרוא לחבר "רמאי לקסיקלי"

אף אחד לא מדבר על זה אבל הטראש טוק הוא חצי מהעניין.

לקרוא למישהו "רמאי לקסיקלי" כשהוא משחק של לשתי נקודות. לעשות פנים מזועזעות כשהיריב מוצא מילה של שבע אותיות. הזעם המזויף, ההרס המשחקי, הטינה שנגמרת בדיוק כשהסיבוב הבא מתחיל.

לפסיכולוגים יש מונח לזה: "התגרות שייכותית." קבוצת קלטנר פרסמה עבודה על זה ב-2001 שמראה שעלבונות משחקיים דווקא מחזקים קשרים חברתיים. הם מאותתים אמון. אפשר לקרוא למישהו רמאי רק אם שניכם יודעים שאתם לא מתכוונים לזה. זה מבחן לחץ לזוגיות שמשמש גם כבידור.

אבל במשחקי מילים, טראש טוק עושה עוד משהו. הוא הופך תרגיל אוצר מילים לסיפור. החבר׳ה שלי עדיין מזכירים את "אירוע שרה." לפני שלוש שנים היא שיחקה מילה שפיצלה את החדר לשניים ויצרה ויכוח של עשרים דקות על הכללים. אנחנו מעלים את זה לפחות פעם בחודש. בלי הויכוח, הסיבוב הזה היה נשכח עד הבוקר.

כל ערב משחקים מייצר חומר כזה. בדיחות פנימיות, ביטים חוזרים, ריבים שיש להם קונטיניואיטי. מחקרים על חוויות חדשות משותפות ואיכות מערכות יחסים אומרים שזה חשוב. זוגות וקבוצות חברים שעושים דברים מרגשים ביחד מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר. משחקי מילים מסמנים את שני התיבות אם משחקים נכון. לוח חדש כל פעם, לחץ זמן שומר על האדרנלין, ומספיק מתח תחרותי שזה מרגיש כאילו יש משהו על הכף. גם כשהדבר היחיד על הכף זה מי קונה חטיפים בפעם הבאה.

סקרבל עם ההורים היה אולי יותר חשוב ממה שחשבתם

שיחקתי סקרבל עם ההורים שלי כל ערב ראשון כשגדלתי. בגיל שתים-עשרה חשבתי שזה הדבר הכי משעמם בעולם. בגיל שלושים הבנתי שזה אולי אחד הדברים הכי חשובים שהם עשו בשבילי.

מחקר אורכי של קויל-שפרד וניולנד, שפורסם ב-Journal of Family Issues ב-2013, עקב אחרי משפחות לאורך זמן. אלה ששיחקו משחקים ביחד באופן קבוע הראו לכידות חזקה יותר, תקשורת טובה יותר בין הורים לילדים, וציוני שביעות רצון גבוהים יותר. וזה החזיק גם כששלטו על פעילויות משפחתיות אחרות כמו ארוחות משותפות או תחביבים.

למשחקי מילים יש יתרון ספציפי למשפחות: הם לא דורשים שכולם יהיו באותה רמה. האחיינית שלי התחילה להגיע לערב משחקים בגיל שבע, ומצאה כל וגם בזמן שהמבוגרים חיפשו מילים ארוכות. היא בת אחת-עשרה עכשיו. בחודש שעבר היא ניצחה שניים מהמבוגרים. בלי הוראה פורמלית, בלי כרטיסיות. היא פשוט ספגה אוצר מילים מלשבת ליד השולחן.

יש קו מחקר חדש יותר על משחק בין סבים לנכדים שמעניין אותי. שני הצדדים מרוויחים. הסבים מקבלים גירוי קוגניטיבי ומעורבות חברתית, שהם שניים מגורמי ההגנה החזקים ביותר נגד ירידה קוגניטיבית. הילדים מקבלים חשיפה לאוצר מילים ותשומת לב בלעדית ממבוגר שלא מנסה לעשות מולטיטסקינג.

סקירה מ-2022 ב-Educational Psychology Review קראה לזה "סביבת למידה בחרדה נמוכה." משחקים יוצרים חום. חום מפחית את חרדת הביצועים שמקשה על למידה. ילדים שולטים במילים חדשות טוב יותר כשהם קולטים אותן תוך כדי משחק מאשר כשמישהו מתרגל אותם עם כרטיסיות. הגיוני. אף אחד מעולם לא נלחץ ממשחק בוגל עם סבתא.

תתחילו ערב משחקים. ברצינות.

כל מה שקראתי וכל מה שחוויתי מצביע לאותו כיוון. משחקי מילים טובים יותר עם אנשים. היתרונות הקוגניטיביים אמיתיים בכל מקרה, סולו או חברתי. אבל הגרסה החברתית מוסיפה שכבות שסולו לא נוגע בהן: משחקים טוב יותר, מרגישים יותר, זוכרים יותר זמן, ויוצאים קרובים יותר לאנשים ששיחקתם איתם.

אני לא תכננתי לבנות קהילה סביב משחקי מילים. זה פשוט קרה. קבוצת וואטסאפ שבה משתפים ניקוד יומי. ערב חודשי פנים-אל-פנים. טורניר אונליין פה ושם כשמישהו בנסיעות. אם היו אומרים לי לפני חמש שנים שהחוג החברתי הכי קבוע שלי יהיה "חברי משחקי מילים," הייתי צוחק. אבל ככה זה. אלה האנשים שאני רואה הכי הרבה. האנשים שאיתם יש לי הכי הרבה בדיחות פנימיות.

הסוציולוג ריי אולדנבורג כתב על "מקומות שלישיים," מרחבים חברתיים שהם לא בית ולא עבודה. ברים, מספרות, מתנ"סים. מקומות שמגיעים אליהם בקביעות, האווירה נינוחה, ותחושת שייכות נבנית לאט. ערב משחקי מילים הוא מקום שלישי. לא צריך להיות טובים. לא צריך להכיר מילים נדירות. רק צריך להגיע.

אז. תתפסו חברים. תפתחו חטיפים. תכוונו טיימר. תתווכחו. תראו מה קורה כשמפסיקים לפתור לבד ומתחילים לפתור ביחד.

מילה של שבע אותיות פוגעת אחרת כשכל החדר שומע אותה.